יש רגעים שמכילים בתוכם הרבה יותר ממה שנראה לעין. כאלו שהזמן עוצר בהם לרגע, לא כי מישהו ביקש, אלא כי צריך. ביום רביעי, 10 ביולי 2019, קרה אחד כזה. ניסו אדוט, מייסד הבית והלב של ניסו רהיטים, הגיע למוזיאון ישראל בירושלים יחד עם משפחתו והצוות הקרוב, כדי לקבל תואר מיוחד שלא ניתן על פי כללים של פדרציה או דירוג עולמי – אלא תואר שמוענק על ידי עולם התרבות והעיצוב עצמו: רב-אמן.

העילה: שחמט. אבל לא כזה שמשחקים בו בשקט עם כוס תה. אלא שחמט ענק, של שלושה על שלושה מטר, שכל אחד מהכלים שבו הוא יצירה בפני עצמה, גוש מעוצב, מחופה בעור אמיתי מכל צד, עם תפרים מוקפדים, חיבורים נסתרים, ודיוק שקשה להאמין שנעשה בידיים. המיצג הזה, שהוצג בתערוכה לציון מאה שנה לבאוהאוס, לא רק צד את העין. הוא תפס את הלב.

תקריב על הרץ והפרש מתוך סט השחמט הגדול, כולל תפרי העור בעבודת יד שניכרים בכל פרט.

כשהעיצוב הוא חלק מהמשחק

ההשראה הגיעה מדמות אייקונית של תנועת הבאוהאוס, האמן יוזף הרטוויג. ב-1923 הוא עיצב סט שחמט שבו כל כלי מייצג בצורה שלו את הדרך שבה הוא נע על הלוח. זו לא הייתה רק הצעה ויזואלית, זו הייתה פילוסופיה. הפשטה טוטאלית, שבה כל צורה נובעת מתנועה. ניסו לקח את העיקרון הזה ובנה סביבו עולם חדש, חומרי, מוחשי.

המלך, לדוגמה, הוא קובייה גדולה שיושבת על קובייה נוספת, שתי שכבות שמדגישות את כובד המשקל. המלכה, לעומתו, קיבלה כדור מושלם שיושב על ריבוע, שילוב שמעניק לה נוכחות רכה אך סמכותית, וגם יתרון גובה. החיילים הם קוביות פשוטות, תואמות. הרץ קיבל צורת X, והפרש, בצורה מופשטת שמזכירה 'ר' בחלקה העליון, אבל עם גוף שמתריס כל הגיון גאומטרי. בדיוק כמו שמהלך הפרש תמיד מצליח להפתיע.

העור שחיפה כל כלי נגזר, נתפר וחופה בעבודת יד. כל אחד מהחלקים מונח באלגנטיות בזווית של 45 מעלות – בליברגים, בלי חיבורים גלוים. אפילו השטיח של הלוח, גם הוא מעור, חופה בדיוק מושלם, בלי סטיות, וכאן גם בלי תפרים.

לוח השחמט המקורי כפי שעיצב הרטוויג, 1923, גרמניה.

באוהאוס. ניסו. ומה שביניהם

תנועת הבאוהאוס נוסדה בגרמניה ב-1919, ושינתה את הדרך שבה העולם חושב על עיצוב. היא נולדה מתוך האמונה שהאסתטיקה צריכה לשרת את הפונקציה, לא להסתיר אותה. עיגול, ריבוע, קו ישר, הצורות הבסיסיות הפכו לשפה בינלאומית. השולחן, הכיסא, המנורה, כולם נבחנו מחדש דרך עדשה של פשטות, הגיון, חומר נכון.

השפה הזו נטועה גם בעבודות של ניסו. לא במקרה הקווים שאנחנו חוזרים אליהם שוב ושוב הם בדיוק אותם קווים: ישרים ועגולים, בסיסיים אבל חכמים. כשאנחנו מעצבים שולחן, מזנון או כורסא, אנחנו לא מחפשים להוסיף, אלא להבהיר. ליצור יצירה שיש בה סדר, נוחות, דיוק.

ניסו אדוט ליד קיר הטקסט שהוצג עליו במוזיאון ישראל, כחלק מהתערוכה לציון 100 שנה לבאוהאוס.

כשצורה פוגשת מומחיות

המיצג הזה לא היה רק מחווה לבאוהאוס, הוא היה גם הצהרה אישית על אחד התחומים שניסו הפך בהם למאסטר אמיתי: חיפויי עור. במשך השנים פיתח שיטה ייחודית, סודית, לעבודה עם עור. חיפוי נקי, מדויק, ללא תפרים גלויים, כזה שנשען על הבנה עמוקה של חומר, קו ומבנה. מאז, התחום הזה לא רק הפך לחלק מה-DNA של ניסו, אלא למומחיות מבוקשת בפני עצמה. ויש בזה משהו יפה: כשלקוח בוחר היום שולחן, מראה או אקססוריז מחופה עור, הוא לא רק בוחר חומר, הוא בוחר מסורת, שיטה, ויכולת שנולדה מתוך רגע נדיר של יצירה. אפשר אפילו לומר, כמעט בלי דרמטיות – רב-אמן היה שם קודם.

מה הופך אמן לרב-אמן?

ניסו אולי לא למד בבאוהאוס, אבל הוא לגמרי סיים שם את התואר. כל מי שמכיר את דרכו יודע: הוא יוצר כבר חמישה עשורים, מגלף, מרפד, מחבר, בודק, מלטף, מעצב. תמיד עם הידיים. תמיד מתוך מחשבה. המיצג שהוצג במוזיאון היה שיא נוסף בקריירה עשירה, רגע מרגש שבו היצירה מקבלת הכרה, לא רק כמוצג אסתטי, אלא כתרבות, כזיכרון, כתרגום מודרני לערכים בני מאה.

וזה לא מקרי שזה קרה דווקא בתוך תערוכה על באוהאוס, כי המקום שבו ניסו פועל, גם אחרי כל השנים, הוא בדיוק הצומת הזה: בין חומר לאידאה. בין אמנות לעיצוב. בין תנועה לבין בית.

ניסו אדוט עם שני בניו, ליאון ויוסי, הדור השני והממשיך של ׳ניסו רהיטים׳.