טום דיקסון הוא אחד השמות המסקרנים והמוערכים בעולם העיצוב העכשווי, ודאי גם בזכות העובדה שסיפורו האישי רחוק מכל קלישאה. הוא נולד בתוניסיה להורים בריטים, אך עבר כבר בילדותו ללונדון, שם גדל על ברכיה של תרבות בריטית משתנה, עיר של מוזיקה, מחאות וחדשנות. אך הקריירה שלו כמעצב לא נולדה על שולחן שרטוט באקדמיה, אלא דווקא על כביש צדדי בלונדון. בגיל 22, בזמן שרכב על אופנוע, עבר תאונה קשה שכמעט קטעה את חייו, וקטעה לחלוטין את עתידו המוזיקלי. עד אז ניגן בס בלהקות שונות, ואף הופיע תקופה קצרה עם Dexys Midnight Runners, שהיו אז על סף פריצה עולמית.

כשהתאושש מהתאונה ונאלץ לנטוש את הבס, מצא את עצמו עומד מול זמן חופשי ומול שברון חלום. במקום לשקוע ברחמים עצמיים הוא החל לרתך. בהתחלה כדי לתקן את האופנוע, אבל מהר מאוד הריתוך הפך לכלי ביטוי, ובמפתיע גם לדרך חדשה.

דיקסון החל לאסוף מתכות משומשות ברחבי העיר, לפרק אופניים, שערים ומסגרות ישנות, ולהרכיב מהן חפצים: מדפים, כיסאות, שולחנות. מה שנראה תחילה כתחביב גולמי הפך למסע חומרי מרתק, שנשען על אובססיה הולכת וגוברת למתכת, המשקל, המרקם, האפשרות לעוות ולפסל, האופן שבו היא משתנה באור. מהר מאוד הבין שהוא לא זקוק לדיפלומה כדי להיות מעצב, הוא פשוט מעצב- בלי פורמליות ובלי גבולות אקדמיים (קצת כמו ניסו). ב-1983 החל ליצור רהיטים באופן עצמאי, ולמכור אותם מחלל קטן בדרום לונדון. היו אלה יצירות שלא נראו כמותן באותה תקופה, גולמיות, קונסטרוקטיביות, כאלו שנשענות על השלד הפנימי שלהן ממש כמו יצורים חיים.

טום דיקסון בצעירותו על אחד הכיסאות הראשונים שעיצב. מחוספס, קווי, מלא הבעה.

לידה מחדש כמעצב

מה שסימן את דרכו הייחודית של דיקסון הוא העובדה שהוא מעצב אוטודידקט, אמן שלימד את עצמו את רזי המקצוע תוך כדי תנועה. בשנות ה-80 המוקדמות, כשסצנת הפאנק-פוסט בלונדון שגשגה, דיקסון התנסה בריתוך חלקי גרוטאות לכדי פריטי ריהוט ניסיוניים. הגישה ה-DIY (עשה זאת בעצמך) שלו הלמה להפליא את רוח התקופה הפוסט-פאנקית. הוא יצר כיסאות מעוקמים מפלדה, שולחנות מברזל מחוספס, ואפילו כלי תאורה מחלקי מתכת שנראים כאילו נמצאו במגרש גרוטאות. המוצרים הללו, כמו כיסא ה-S המפורסם שעיצב לחברת Cappellini וכיסא ה-Pylon, אמנם זכו לתשומת לב רבה בעולם העיצוב האוונגרדי, אך בתחילה הכניסו לו מעט מאוד כסף. דיקסון הצעיר אמנם התפרסם במהירות ככישרון עולה עם סגנון מחתרתי, אך הדבר לא תורגם מידית להצלחה מסחרית. אולי זו אחת הסיבות שבשלהן החליט לפתוח חלל תצוגה משלו, שנקרא Space, כדי למכור את יצירותיו באופן ישיר לקהל המקומי.

כיסא ה־S הפיסולי שהכניס את דיקסון למפת העיצוב העולמית

אובססיה לחומריות ותהליכים

ניתן לזהות ביצירותיו של דיקסון אובססיה כמעט מדעית לחומרים שונים ולדרכים בהן ניתן לרתום אותם לעיצוב. הוא התנסה במגוון חומרים, ממתכות כבדות ועד פלסטיק וזכוכית, ותמיד שאף לחשוף את היופי הגולמי הטמון בהם. דיקסון מתאר עצמו כ"מעצב חוליות", כלומר, כזה שמעצב מבפנים החוצה, מהשלד אל פני השטח. המבנה והחומר קודמים אצלו לצורה הסופית, בניגוד למעצבים שמתמקדים קודם כל באסתטיקה חיצונית. כך למשל, בכיסאות ובספות שהוא מעצב, ניתן לעיתים קרובות לראות את המבנה החשוף או לקבל תחושה של שלד פנימי מבעד לריפוד. גם גופי התאורה שלו ניחנים באיכות חומרית מוחשית, מנורות שמשלבות נחושת יצוקה, פליז מחושל או זכוכית מנופחת ביד, באופן שחושף את תהליך הייצור. דיקסון ידוע באמירה שהעיצוב שלו צומח מתוך "העצמות" של האובייקט, מה שמסביר את המשקל ואת הנוכחות הפיזית החזקה של היצירות שלו.

טום דיקסון בתחילת דרכו, בין חומרי גלם לניסויים, איפה שהכל התחיל.

תאורה איקונית: פיסול של אור וצל

אחד התחומים המזוהים ביותר עם טום דיקסון הוא עיצוב גופי תאורה. מבין הקולקציות הבולטות שלו, Melt היא אולי המרשימה והדרמטית ביותר – סדרה שנראית כמו בעבוע זכוכית שהוקפא ברגע. כשהמנורות כבויות, הן נראות כגופים מתכתיים אטומים; כשהן נדלקות, הן הופכות שקופות למחצה, עם פנים אורגני ומעוות שמשקף את הסביבה באופן מסקרן. גופי Melt עשויים פוליקרבונט בגימור מתכתי, ומאפשרים אפקטים דרמטיים של אור, עומק והשתקפות. הסדרה, שנולדה משיתוף פעולה עם מעבדת העיצוב השוודית Front, זמינה בגרסאות תלייה, רצפה, שולחן וקיר – וכולן נושאות את החתימה החומרית הייחודית של דיקסון.

קולקציית Bell מציגה פן אחר ביצירתו – מדויק, מינימליסטי, כמעט עתידני. גוף המנורה עשוי מתכת מלוטשת בגימור כרום, זהב או נחושת, ומשקף את סביבתו כמו מראה מבריקה. צורתה הכיפתית מזכירה מטריה עגולה הפוכה, פשוטה למראה אך מלאה נוכחות. אם Melt מתאפיינת בשפה רכה ונוזלית, Bell בנויה מקווים נקיים וגיאומטריה יציבה. היא מצליחה להיות גם נוכחת וגם אלגנטית בשקט שלה, תלוי בזווית ההסתכלות. באולמות של ניסו, Bell יוצרת רגעים של ריכוז חומרי – שקט מתכתי בתוך מרחב עשיר בטקסטורות.

גופי התאורה מסדרת Melt של טום דיקסון

מעבר ל־Melt ו־Bell, לדיקסון קולקציות נוספות כמו Pose, Stone ו־Press, שממחישות את השליטה שלו בחומרים כמו אבן, זכוכית ומתכת. כל גוף תאורה מבית Dixon הוא פסל קטן עם נוכחות, וזו אחת הסיבות לכך שהוא נחשב היום לאחת המעצמות החשובות בעולם התאורה העכשווית.

טום דיקסון יושב על כיסא המשרד מדגם Fat – נינוח, מעוגל, בדיוק כמו שהוא תכנן אותו.

החיבור הטבעי בין ניסו אדוט לטום דיקסון

החיבור בין דיקסון לניסו נולד מתוך חיפוש מדויק אחר מותג שמשלים, אך גם מעצים, את מה שניסו עושה כבר חמישה עשורים: אוצרות של עיצוב טוטאלי. אם ניסו מתמחה ברהיטים בעלי נוכחות, דיקסון מביא איתו תאורה חדשנית וחומריות חקרנית שמרחיבה את גבולות הבית. בחרנו להביא אותו תחילה בזכות גופי התאורה יוצאי הדופן, וגם בזכות פריטים משלימים שהקהל שלנו חיפש: כלי זכוכית למטבח, פריטי רזין עכשוויים, ועוד. כולם מדברים באותה שפה חומרית של ניסו, ומעשירים את הסיפור שאנחנו מספרים.

השפה המשותפת הזו באה לידי ביטוי גם ברמה החזותית: באולם של ניסו, לא נדיר לראות שילובים טבעיים בין רהיטים מקומיים למנורות של דיקסון. בתמונה למטה ניתן לראות את כורסאת ה״דובה״ ושולחן ״פרח״ בגימור שיש, שעליו מנורת Melt בגרסת האאוטדור הנטענת. הכל משתלב בהרמוניה מפתיעה, כאילו תוכנן יחד מראש. ואם כבר שמות, לנו יש את קולקציית הדובה, לדיקסון את ה-Fat. זה דיאלוג שכולו גוף ונוכחות.

מעניין לציין שכשבחרנו לייבא את Tom Dixon, התחלנו בזהירות, עם הזמנה קטנה. לא ציפינו שהקהל הישראלי יזהה את העבודות כל-כך מהר. אבל מהרגע שהמוצרים הוצגו, בעיקר גופי התאורה, הגיעו הזמנות רבות, והתגובות הפתיעו גם אותנו. מתברר שהשפה החזותית של דיקסון מדברת גם בעברית, ועוד איך.

סט אאוטדור: כורסא דובה, שולחן פרח שיש, מנורת melt ניידת

מעבר לשפה החומרית ולשילובים האסתטיים, ישנו חיבור עמוק יותר, כמעט ביוגרפי, בין ניסו אדוט לטום דיקסון. שניהם התחילו מהרחוב, לא ממוסדות עיצוב יוקרתיים. דיקסון מצא את עצמו בריתוך מתוך שעמום כפוי אחרי תאונת אופנוע, וניסו – בולגרי צעיר שגדל ביפו ולא היה התלמיד הכי טוב שיש, הגיע לפלורנטין בגיל 18 כמעט במקרה והתחיל לבנות רהיטים. בשני הסיפורים לא הייתה תכנית גדולה, רק צורך עיקש לעבוד עם הידיים, לספק לאנשים משהו שימושי, להתפרנס, ולעשות את זה עם הרבה נשמה. אולי זו הסיבה שהחיבור מרגיש כל-כך טבעי: כי מתחת לשכבות הברזל, העור, הזכוכית והשיש, יש אותו דחף אנושי פשוט ליצור משהו טוב, ממש מאפס.

העיצובים של ניסו עם אלו של טום. שילוב שנראה טבעי, כאילו תמיד נועדו להיות יחד.

ריהוט שעושה הצגה

לצד התאורה, טום דיקסון השאיר חותם ברור גם בתחום הריהוט. קולקציית Fat מציעה כורסאות עגלגלות ומינימליסטיות עם קריצה שובבה. כורסאות ה־Wingback מביאות פרשנות עכשווית ומעודנת לקלאסיקה בריטית, עם גב גבוה ומתעגל. סדרת Slab, בעץ מלא וגס, מבליטה את כובד החומר והדיוק הנגרי, ואילו Swirl, עשויה רזין צבעוני, מוסיפה טוויסט גרפי לפינות הבית. כל אלו זמינים כבר באתר, לאנשים שמחפשים רהיט שהוא גם אמירה עיצובית וגם עונג יומיומי.

עיצוביו של דיקסון שואבים תשומת לב מיידית, אך נשארים פרקטיים ונוחים. זו אולי גדולתו: לשלב בין פיסול ליומיום. גם גופי התאורה שלו נראים כיצירות אמנות כשהם כבויים, ומעניקים אור מדויק וחכם כשהם פועלים. השילוב בין חומריות עמידה, בנייה איכותית ועיצוב נצחי הופך את הפריטים שלו לרלוונטיים לאורך שנים. בסופו של דבר, הטאץ׳ של דיקסון הוא איזון בין חומר גולמי לאלגנטיות מודרנית, עם קריצה עיצובית והבנה עמוקה של צרכים אמיתיים. מנקודת המבט של ניסו, הוא שותף טבעי, כל פריט שלו הוא לא רק מוצר, אלא גם סיפור: על עיצוב שנולד מחומר, נבנה בידיים, ונשאר עם נוכחות.