טום דיקסון: מהפכת החומר והאור בעיצוב המודרני

טום דיקסון הוא אחד השמות המסקרנים והמוערכים בעולם העיצוב העכשווי, ודאי גם בזכות העובדה שסיפורו האישי רחוק מכל קלישאה. הוא נולד בתוניסיה להורים בריטים, אך עבר כבר בילדותו ללונדון, שם גדל על ברכיה של תרבות בריטית משתנה, עיר של מוזיקה, מחאות וחדשנות. אך הקריירה שלו כמעצב לא נולדה על שולחן שרטוט באקדמיה, אלא דווקא על כביש צדדי בלונדון. בגיל 22, בזמן שרכב על אופנוע, עבר תאונה קשה שכמעט קטעה את חייו, וקטעה לחלוטין את עתידו המוזיקלי. עד אז ניגן בס בלהקות שונות, ואף הופיע תקופה קצרה עם Dexys Midnight Runners, שהיו אז על סף פריצה עולמית.
כשהתאושש מהתאונה ונאלץ לנטוש את הבס, מצא את עצמו עומד מול זמן חופשי ומול שברון חלום. במקום לשקוע ברחמים עצמיים הוא החל לרתך. בהתחלה כדי לתקן את האופנוע, אבל מהר מאוד הריתוך הפך לכלי ביטוי, ובמפתיע גם לדרך חדשה.

דיקסון החל לאסוף מתכות משומשות ברחבי העיר, לפרק אופניים, שערים ומסגרות ישנות, ולהרכיב מהן חפצים: מדפים, כיסאות, שולחנות. מה שנראה תחילה כתחביב גולמי הפך למסע חומרי מרתק, שנשען על אובססיה הולכת וגוברת למתכת, המשקל, המרקם, האפשרות לעוות ולפסל, האופן שבו היא משתנה באור. מהר מאוד הבין שהוא לא זקוק לדיפלומה כדי להיות מעצב, הוא פשוט מעצב. בלי פורמליות, בלי גבולות אקדמיים. ב-1983 החל ליצור רהיטים באופן עצמאי, ולמכור אותם מחלל קטן בדרום לונדון. היו אלה יצירות שלא נראו כמותן באותה תקופה – גולמיות, קונסטרוקטיביות, כאלו שנשענות על השלד הפנימי שלהן ממש כמו יצורים חיים.

לידה מחדש כמעצב

מה שסימן את דרכו הייחודית של דיקסון הוא העובדה שהוא מעצב אוטודידקט, אמן שלימד את עצמו את רזי המקצוע תוך כדי תנועה. בשנות ה-80 המוקדמות, כשסצנת הפאנק-פוסט בלונדון שגשגה, דיקסון התנסה בריתוך חלקי גרוטאות לכדי פריטי ריהוט ניסיוניים. הגישה ה-DIY (עשה זאת בעצמך) שלו הלמה להפליא את רוח התקופה הפוסט-פאנקית. הוא יצר כיסאות מעוקמים מפלדה, שולחנות מברזל מחוספס, ואפילו כלי תאורה מחלקי מתכת שנראים כאילו נמצאו במגרש גרוטאות. המוצרים הללו, כמו כיסא ה-S המפורסם שעיצב לחברת Cappellini וכיסא ה-Pylon, אמנם זכו לתשומת לב רבה בעולם העיצוב האוונגרדי, אך בתחילה הכניסו לו מעט מאוד כסף. דיקסון הצעיר אמנם התפרסם במהירות ככישרון עולה עם סגנון מחתרתי, אך הדבר לא תורגם מידית להצלחה מסחרית. אולי זו אחת הסיבות שבשלהן החליט לפתוח חלל תצוגה משלו, שנקרא Space, כדי למכור את יצירותיו באופן ישיר לקהל המקומי.

אובססיה לחומריות ותהליכים

ניתן לזהות ביצירותיו של דיקסון אובססיה כמעט מדעית לחומרים שונים ולדרכים בהן ניתן לרתום אותם לעיצוב. הוא התנסה במגוון חומרים, ממתכות כבדות ועד פלסטיק וזכוכית, ותמיד שאף לחשוף את היופי הגולמי הטמון בהם. דיקסון מתאר עצמו כ"מעצב חוליות", כלומר, כזה שמעצב מבפנים החוצה, מהשלד אל פני השטח. המבנה והחומר קודמים אצלו לצורה הסופית, בניגוד למעצבים שמתמקדים קודם כל באסתטיקה חיצונית. כך למשל, בכיסאות ובספות שהוא מעצב, ניתן לעיתים קרובות לראות את המבנה החשוף או לקבל תחושה של שלד פנימי מבעד לריפוד. גם גופי התאורה שלו ניחנים באיכות חומרית מוחשית, מנורות שמשלבות נחושת יצוקה, פליז מחושל או זכוכית מנופחת ביד, באופן שחושף את תהליך הייצור. דיקסון ידוע באמירה שהעיצוב שלו צומח מתוך "העצמות" של האובייקט, מה שמסביר את המשקל ואת הנוכחות הפיזית החזקה של היצירות שלו.

מבט אל גוף תאורה מסוג Beat Light בעיצוב טום דיקסון, תלוי בחלל מגורים מודרני. סדרת Beat נעשתה בעבודת יד מפליז בהשראת כלי נחושת הודים, מה שמקנה לכל מנורה אופי ייחודי וחם.

החיבור הטבעי בין ניסו לטום דיקסון

החיבור בין דיקסון לניסו נולד מתוך חיפוש מדויק אחר מותג שמשלים, אך גם מעצים, את מה שניסו עושה כבר חמישה עשורים: אוצרות של עיצוב טוטאלי. אם ניסו מתמחה ברהיטים בעלי נוכחות, דיקסון מביא איתו תאורה חדשנית וחומריות חקרנית שמרחיבה את גבולות הבית. בחרנו להביא אותו תחילה בזכות גופי התאורה יוצאי הדופן, וגם בזכות פריטים משלימים שהקהל שלנו חיפש: כלי זכוכית למטבח, אובייקטים משרף ממוחזר (Swirl), פריטי שיש עכשוויים, כולם מדברים באותה שפה חומרית של ניסו, ומעשירים את הסיפור שאנחנו מספרים.

השפה המשותפת הזו באה לידי ביטוי גם ברמה החזותית: באולם של ניסו, לא נדיר לראות שילובים טבעיים בין רהיטים מקומיים למנורות של דיקסון. בתמונה למטה ניתן לראות את ספת "צוף", כורסא מדגם "דובה" ושולחן הקפה "רוי", לצדה של מנורת Melt בגרסה הנטענת. הכל משתלב בהרמוניה מפתיעה, כאילו תוכנן יחד מראש. ואם כבר שמות – לנו יש את קולקציית הדובה, לדיקסון את ה-Fat. זה דיאלוג שכולו גוף ונוכחות.

מעניין לציין שכשבחרנו לייבא את Tom Dixon, התחלנו בזהירות, עם הזמנה קטנה. לא ציפינו שהקהל הישראלי יזהה את העבודות כל-כך מהר. אבל מהרגע שהמוצרים הוצגו – בעיקר גופי התאורה – הגיעו הזמנות רבות, והתגובות הפתיעו גם אותנו. מתברר שהשפה החזותית של דיקסון מדברת גם בעברית, ועוד איך.

תאורה איקונית: פיסול של אור וצל

אחד מתחומי העיצוב המזוהים ביותר עם טום דיקסון הוא גופי התאורה. עבור דיקסון, מנורה אינה רק מקור אור אלא פסל תלוי מן התקרה או עומד על הרצפה, המפיץ אור ויוצר משחקי צללים. סדרת המנורות Beat, אולי המוכרת ביותר שלו, נוצרה בהשראת כלי קיבול מסורתיים מנחושת בהם נתקל בהודו. המנורות בסדרה זו, בצורות של קערות הפוכות, כדים וצנטרפוגות – מיוצרות בעבודת יד מפליז, תוך שימוש בטכניקות ריקוע עתיקות. פני השטח השחורים-מט מבחוץ ופנימם המוזהב של גופי התאורה יוצרים ניגודיות מרהיבה: כאשר האור נדלק, החלק הפנימי המוזהב זוהר ומפיץ אור חם, כאילו המנורה היא עששית עתיקה בתוך חלל מודרני. הסדרה הזו הפכה ללהיט בינלאומי וניתן למצוא אותה כיום במגוון חללים, מבתי קפה היפסטריים בלונדון ועד פנטהאוזים יוקרתיים בתל אביב. גם באוצרות של ניסו, מנורות ה-Beat השחורות והזהובות הן פריטי מפתח המלווים את חלל התצוגה באור רך ואמנותי.

מנורה איקונית נוספת של דיקסון היא ה-Copper Shade, כדור תלוי מצופה נחושת בוהקת. כשנדלק האור בתוכה, הכדור משקף את כל סביבתו כמראה עגולה, ויוצר אפקט ויזואלי מהפנט. דיקסון שיחק כאן עם רעיון ההשתקפות: המנורה אינה "נעלמת" ברקע, אלא מכפילה ומעצימה את החלל שבו היא תלויה. באופן דומה, סדרת Mirror Ball, כדורי מראה כסופים, מטשטשת את הגבול בין גוף התאורה לסביבתו, כשהאור עצמו כמעט משני לאפקט הפסלי. לעיתים קרובות, המבקרים בחנות ניסו מוצאים את עצמם מתפעלים לא רק מעוצמת התאורה, אלא גם מהדרך שבה המוצרים של דיקסון משקפים אותם בחזרה, חוויה אינטראקטיבית של ממש.

גופי התאורה מסדרת Melt של טום דיקסון, עשויים זכוכית ומתכת בגימור נחושתי נוזלי, יוצרים מראה של זכוכית מותכת קפואה ברגע. כאן הם מוצגים לצד ספסל מרופד מסדרת Wingback, שילוב המדגיש את הפן הדרמטי והאומנותי שבעיצוביו.

סדרת Melt, שדיקסון השיק בעשור האחרון, מדגימה היטב את המשיכה שלו למשחקי אור חומריים. גופי התאורה בסדרה זו נראים כמו בועות זכוכית מותכת שהוקפאו ברגע של בעבוע. כשהם כבויים, יש להם מראה מראה-כמו מתכתי ומעט מסתורי; אך כשמדליקים אותם, הם הופכים שקופים למחצה והנורות הפנימיות נוצצות דרכם באור חם ובלתי אחיד, המדגיש את הפנים המעוות של כל גוף תאורה. זהו עיצוב שנולד בשיתוף פעולה עם מעבדת העיצוב השוודית Front, ושוב משקף את הנטייה של דיקסון לראות בעיצוב תהליך ניסויי שבו החומר הוא הגיבור הראשי.

ריהוט שעושה הצגה

לצד התאורה, טום דיקסון השאיר חותם משמעותי גם בתחום הריהוט. בתחילת דרכו התפרסם כאמור בזכות כיסא ה-S הפיסולי שעיצב, כיסא מתכת מפותל בצורת "S" שמשך את תשומת הלב של עולם העיצוב בסוף שנות ה-80. מאז, הוא יצר שלל פריטי ריהוט ההופכים כל חלל לייחודי. כורסאות Wingback (גב כנף) שלו, כמו זו הנראית בתמונה למעלה, מתכתבות עם סגנון כורסאות הווינגבק הבריטיות הקלאסיות, אך בפרשנות מודרנית חלקה ומינימליסטית. הגב הגבוה והמתעגל מעניק לכורסה מראה מלכותי, אך הקווים הנקיים והצבע האחיד הופכים אותה לפריט מודרני שמתאים לסלון עכשווי. כורסה זו, אגב, נולדה כשיתוף פעולה של דיקסון עם חברת רהיטים בריטית מסורתית (George Smith), מה שאיפשר לו לשלב בין מלאכת הריפוד הקלאסית לבין הקו העיצובי הנועז שלו. היום, פריטי ריהוט כמו כורסאות Wingback, שרפרפי הבר Offcut (עשויים משאריות עץ גסות) ושולחנות קפה מסדרת Flash (עם משטחי מתכת מבריקים), כולם חלק מאוסף המוצרים שאוצרים אנשי ניסו עבור לקוחותיהם שמחפשים את הטאץ' הייחודי של דיקסון בבית.

כל פריט שדיקסון מעצב, בין אם זה כסא, שולחן או מנורה, נראה כמו יצירת אמנות השואבת תשומת לב מיידית, אך בו בזמן הוא לחלוטין פונקציונלי ושימושי. זוהי אולי גדולתו כמעצב: היכולת לשלב בין פסליות לחיי היומיום. כך למשל, מנורת תלייה שלו יכולה להיראות כיצב אמנות עכשווית גם כשהיא כבויה, וכאשר מדליקים אותה, היא מספקת אור ממוקד ומדויק מעל שולחן האוכל. דיקסון עצמו התבטא לא פעם על הרצון ליצור חפצים שלמים – כאלו שיש להם נוכחות אייקונית אך גם שימוש ברור. הגישה הזו מתבטאת בחומרים העמידים שהוא בוחר, בבנייה האיכותית, וגם בכך שעיצובים רבים שלו נראים כאילו ישרדו עשורים בלי להתיישן אופנתית.

בסופו של דבר, הטאץ' של טום דיקסון הוא שילוב של חומריות מחוספסת עם אלגנטיות מודרנית, הומור עדין (מי עוד יעצב כיסא בצורת S?) והבנה עמוקה של צרכי שימוש. מנקודת המבט של ניסו, המייצגת בישראל מותגי-עיצוב עלית, דיקסון הוא שותף טבעי: הוא מספק פריטים המשדרים יוקרה בלתי מתאמצת, עם קריצה אמנותית שמתאימה לחובבי עיצוב שמבקשים את הטוב משני העולמות. כל גוף תאורה או רהיט של טום דיקסון שמוצג באולם של ניסו הוא לא רק מוצר למכירה, אלא גם סיפור, סיפור על נער שפזל מהאופנוע אל רתכת הברזל והפך לאחד המעצבים המשפיעים בדורו, וסיפור על איך חומר קר ומוצק יכול להפוך תחת ידיים נכונות לעצם מלא חיים, אור ויופי.